במעריב סוף השבוע עמוד 41 ניתחה ד"ר לירז מרגלית מאוניברסיטת רייכמן את התנהגות האדם כשהוא שומע מוזיקה.
בימים שלפני הגמר הגדול היא ההתערבה עם אנשים שנזכה בתחרות האירוויזיון. האנשים השיבו לה שהיא חיה בסרט ואין סיכוי שזה יקרה לאור המצב הגיאופוליטי בו נמצאת מדינת ישראל. אז מה קרה בכל זאת שהגענו למקום השני בתחרות האירוויזיון. כשהיא צפתה בחצי הגמר היא הבחינה באדם המפגין נגד השתתפותה של ישראל בתחרות וקרא בקול רם Free Palestine. ולפתע כשנעם ביתן החל לשיר את השיר להזיז את הראש לפי הקצב של השיר. מה קרה ברגע אחד שהאדם הפרו-פלסטיני עמד כדי לתעד מחאה ולהראות התנגדות ומצד שני מתנועע לקצב השיר?
היא מנתחת ההתנהגות של אותו אדם המראה את הפער העצום ביון מה שאנשים אומרים לעצמם לפני ההוויה לבין מה שקורה כשהוויה מתחילה. לפעמים ההוייה חזקה יותר מהעמדה עימה הבאנו מהבית.
בכלל מוזיקה מעניינת מבחינה פסיכולוגית. את רוה ההעדפות שלנו במוזיקה לא ניתן להסביר בצורה רציונלית באמצעות טיעונים . מה שנאמר שלפעמים הרגש גובר על הרציו. מחקרים על Groove מראים שהרצון לזןז עם מוזיקה קשור למערכות מוטוריות ולמערכות תגמול במוח. .כלומר כשקצב מסטים עובד הוא נכנס לגוף . הוא מייצר ציפיה ,תנועה ,הנאה,סנכרון. האדם יכול להחזיק דגל ,לצלם מחאה ,לדעת בדיוק מה הוא חושב על ישראל. ובאותו רגע הגוף שלו עדיין קולט תבנית קצבית ומגיב אליה.
למה הדבר דומה למצב שאנו יוצאים מהבית עם תכנון על איך נדבר עם בן הזוג בערב ןפתאום מגיע צליל מסויים הגורם לטוויסט בעלילה. פתאום הטון משתנה אנחנו יודעים מה אנו רוצים ,איך נגיב .ואז החוויה נכנסת ועושה את העבודה עצמה - והעמדה שתכננו פוגשת מציאות שלא הבאנו בחשבון.